<h1>ראבי"ה סימן אלף מ"ו</h1>
<h2>דף ל.</h2>
ועוד שאלני תנן [שבועות מ"ד ע"ב] מי שחשוד ונתחייב שבועה דאורייתא שכנגדו נשבע ונוטל, ואם אמר שכנגדו אני מאמינו בשבועה השביעוהו ויפטר, מאי, מי אמרינן מידי דהוו אקרוב או פסול דפסול לעדות וכי קבלי קבלי וסמכי אעדות הכא נמי לא שנא או לא. והשבתי לו חשוד על השבועה חלוק לב' פנים, האחד מועל בשבועות והשני משחק בקוביא ומפריחי יונים ומלוה ריבית והדומין להם. ומועל בשבועות לא דמי למקבל פסול לעדות, דפסול לעדות לא מועל בעדות להעיד שקר, דאי הוה מועל לא מצי לקבוליה דתנן [בכורות ל' ע"א] החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, אלא בגזלן וכיוצא בו דעוברין על דת משום חימוד ממון מיירי דאמרינן כיון דמחמדי ממון שקלי שוחדא ומסהדי, הילכך כי הימניה הימניה. אבל מועל בשבועה שכבר מעל אע"ג דהימניה לא קא מהימן הוא. אבל משחק בקובי' (נ"ל) ומלוה בריבית והדומין להם שלא מעלו עדיין בשבועה, נ"ל דדמי לקבלת פסול לעדות דאי הימניה ומשבעינן ליה שבועה הנוהגת בזמן הזה שאינה חמורה כל כך ליענש עליה כל העולם. אבל שבועה שהיתה נוהגת בימי חכמים שהיתה חמורה שנפרעין ממנו ומכל העולם, נ"ל דלא היו משביעין אותו אפילו כי הימניה דלא ליענשו עליה. ועוד שבועה דאורייתא מפכינן, משמע בעל כרחו של נתבע מפכי ב"ד שבועה עליה או ישבע או לא ישתלם, דלא מצי איהו לאשבועי לנחשד. ושבועה זו של (שכנגדה) [שכנגדו] תקנת חכמים היא כדי להפיס דעתו של נתבע, דמדאורייתא מי שעליו לשלם הוא (נתבע) [נשבע] והמחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, ותיקנו חכמים להפיס דעתו. ושבועת היסת אם נתחייב החשוד לא מפכינן ליה אשכנגדו לישבע וליטול אלא מוקמינן ליה אדאורייתא ופטור מן השבועה ומן התשלומין. וכיון דלא מיחייב שבועה מדאורייתא לא מיחייב תשלומין. ולגבי אינו חשוד דאמרינן [שבו' מ"א ע"א] מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן איכא בינייהו מיפך שבועה בדאורייתא לא מהפכינן, דאי אמר הנתבע השבע וטול לתובע לא מיחייבי' ליה לישבע וליטול אלא המחוייב ישבע בעל כרחו ולא ישלם. מיהו אם יקבל עליו התובע לישבע נ"ל דנשבע. דלא מפכינן לי[ה] משמע דבי דינא לא מפכי אבל איהו אי מקבל מדעתיה עביד. אבל שבועת היסת אי מיחייב הנתבע ואפכה אתובע מפכינן ליה עלה בעל כורחי' וישבע ויטול ואם לאו לא יטול. דשבועת היסת אינה אלא להפיס דעתו של תובע שלא יאמר בולא כלום איבדתי את שלי. וכיון שאמר לו זה השבע וטול אין לך מפיס דעתו גדול מזה. ישבע ויטול אם האמת עמו.
<h2>דף מט.</h2>
ר' אומר בכל פודין בכור אדם חוץ מן השטרות וחכמים אומרים אף לא בקרקעות ועבדים [שבועות ד' ע"ב]. ויש מקשים עלה הא דתנן בבכורות [מ"ט ע"א] הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם ר' יהודה אומר בנו קודם וכו' ואמרינן בגמרא כי פליגי אלא היכא דליכא אלא ה' סלעים מבני חרי וכו' עד דאזיל כהן וגבי ממשעבדי, אלמא גובין אלמא פודין בקרקעות דהם משעבדי. ולא קשיא דילמא מתניתין דהתם ר' היא דאית ליה פדיון בקרקעות. אי נמי רבנן [וכי אמרי רבנן] אין פודין בקרקעות דאי יהיב קרקע לכהן לפדיון בנו דאינו פדוי, אבל דלא יהא קרקע משועבד לפדיון הבן לזבוניה ולפרוקיה בדמי' לא אמרינן, אלא ודאי משועבד הוא וכיון דמשועבד גבי ב"ד לקרקע מן הלוקח ומזבני ליה ויהבי ה' סלעים לכהן. אי נמי האי משעבדי מיירי כגון עשה שורו אפותיקי דגבי ליה כהן מיניה.
<h2>דף נא.</h2>
ר' אומר בכל פודין בכור אדם חוץ מן השטרות וחכמים אומרים אף לא בקרקעות ועבדים [שבועות ד' ע"ב]. ויש מקשים עלה הא דתנן בבכורות [מ"ט ע"א] הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם ר' יהודה אומר בנו קודם וכו' ואמרינן בגמרא כי פליגי אלא היכא דליכא אלא ה' סלעים מבני חרי וכו' עד דאזיל כהן וגבי ממשעבדי, אלמא גובין אלמא פודין בקרקעות דהם משעבדי. ולא קשיא דילמא מתניתין דהתם ר' היא דאית ליה פדיון בקרקעות. אי נמי רבנן [וכי אמרי רבנן] אין פודין בקרקעות דאי יהיב קרקע לכהן לפדיון בנו דאינו פדוי, אבל דלא יהא קרקע משועבד לפדיון הבן לזבוניה ולפרוקיה בדמי' לא אמרינן, אלא ודאי משועבד הוא וכיון דמשועבד גבי ב"ד לקרקע מן הלוקח ומזבני ליה ויהבי ה' סלעים לכהן. אי נמי האי משעבדי מיירי כגון עשה שורו אפותיקי דגבי ליה כהן מיניה.
